כלכליסט

מיכאל תבור
01.01.10, 08:17

למקור הכתבה באתר העיתון כלכליסט לחץ כאן


תעסוקה וגיוס במגזר הערבי - קשר בל ינותק

ערביי ישראל אינם מחויבים בשירות צבאי. לאפליה זו יש קשר ישיר למצב התעסוקה במגזר הערבי

עובדת יסוד היא, שככל הנראה יש רוב נגד גיוס ערבים לצה"ל, לא רק בין הערבים עצמם, אלא גם בין היהודים. השאלה היא האם מדינה דמוקרטית יכולה להרשות לעצמה אפליה כה מובהקת בין קבוצות ומגזרים שונים.

יש הבוחרים להציע שירות לאומי אזרחי לערבים כפתרון חלופי לגיוס צבאי. ייתכן וכפתרון ביניים זהו פתרון טוב, אולם שאלת גיוס הערבים אזרחי ישראל לצה"ל הינה שאלה עקרונית, גם אם הפתרון עשוי להיות ממושך והדרגתי.

קבוצת בני המזל

מדינת ישראל שייכת לקבוצת מדינות הכוללת כ-15% מאוכלוסיית העולם וניתן לכנותה – בני מזל. בשאר העולם, אנשים חיים בתנאים של עוני, שחיתות, העדר שלטון חוק, מינהל ציבורי ירוד, העדר זכויות אדם ועוד. רק כ-15% מאוכלוסיית העולם חיים במדינות שבהם מערכת הכבישים סלולה, המים זורמים לבתים, החשמל מחובר, אינטרנט מגיע לפינות הנידחות ביותר, מערכת החינוך מתפקדת, השרות הציבורי ניתן ברמה גבוהה. לא כל חברות ה-OECD נמצאות באותם 15% עליונים ולא כולן מגיעות לרמתה של ישראל בכל הפרמטרים.

ניתן גם להתייחס למעגל השני של מדינות, ולכלול עוד 15% שתנאי מחייתם קרובים לאלה של המעגל הראשון, אם כי רמת השירותים הציבוריים, מאפיין חשוב מאוד במכלול תנאי החיים, נמוכה יותר מאשר זו של המעגל הראשון.

אני מניח שאלה שאינם מסוגלים לשקול עובדות באופן סביר, אלה הנוהגים לכנות את ישראל מדינת עולם שלישי על כל ליקוי שהם מוצאים, יגיבו כאן בזלזול (הכלל הוא שככל שרמת הדרישות מעצמך נמוכה יותר, כך רמת הדרישות מהזולת גבוהה יותר והביקורת צעקנית יותר). הביקורת הזאת אינה רק נחלתנו והיא קיימת בכל המדינות המערביות בשל נטיית התקשורת וארגונים שמקור פרנסתם תלוי בדו"חות מוגזמים, שלא לדבר על פוליטיקאים של הקצוות המוצאים את מחייתם באותן נקודות קיצון. כל אלה בוחרים להדגיש כל פינה אפלה בחיינו ולהפוך אותה לחמורה מכפי שהיא באמת.

האמת הזאת ידועה גם לערבים החיים בתוכנו. אין כמעט אזרח ערבי במדינת ישראל שיבחר להחליף את מקום מגוריו לאחת משכנותינו. ערביי ישראל למדו להוקיר את החיים במדינה מודרנית ודמוקרטית ואת יתרונותיה והם יודעים היטב את המחיר של חיים באחת מאותן מדינות המשתייכות לשאר 70% חסרי המזל בעולם הרחב ,וזאת בין אם המדובר בחופש פוליטי, בין אם המדובר בתשתיות ובין אם המדובר ברווחה יחסית, למרות הקשיים הכלכליים הניכרים יותר במגזר הערבי מאשר בזה היהודי.

למי ששוגה באשליות כי מדובר ב"דבקות בארץ" כדאי שנזכיר כי המיתוס של הדבקות באדמה חסר סימוכין היסטוריים. מרבית ערביי ישראל הינם בני מהגרים שזיהו הזדמנות כלכלית במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעקבות ההתיישבות היהודית והפיתוח הכלכלי שהתרחשה בה. יש לכך ביטוי טוב בשמות מוצאם: חלבי, אל מסרי, סטמבולי, חוראן, עות'מאן ועוד. במסגרת מצומצמת זו, אין צורך לפרט את הסימוכין ההיסטוריים, אך מומלץ לקרוא את ספרו של מרק טוויין על מסעו בארץ המתאר היטב את שממונה ב-1867.

המנהיגות קיצונית

ערביי ישראל יודעים מה טוב בעבורם ורבים מהם היו רוצים לעשות צעדים נוספים להשתלבות אזרחית מלאה. סקרים שנערכו בקרב בני נוער הראו כי מספר המעוניינים בשירות אזרחי הוא גדול עד כדי להפתיע. קריאות הזעם של המנהיגים, החשים כי אחיזתם בציבור נשמטת, גורמות להעצמת הרטוריקה נגד מהלך השירות הלאומי כתחליף. במקביל צעיר ערבי שמתגייס, מוחרם ובמקרים רבים אף יש התנכלות.

האפליה וההשתלבות האזרחית

עד כמה לא מפתיע כי בית המשפט העליון, ובמידה רבה של צדק, גרם לכך כי מגבלות של שירות צבאי שהקשו על גיוס ערבים לשירות מערכות כלכליות שונות, כגון רכבת ישראל, הוסרו כלא חוקיות. כלומר בית המשפט העליון מצא אותן מפלות. עד כמה מעניין כי בית המשפט העליון לא סבור שבמקביל, עליו להתערב בפטור הגורף שניתן לצעירים הערבים מגיוס צבאי או אזרחי. כלומר אי שוויון מהסוג הבוטה ביותר, שדוגמתו ניתן למצוא רק בהשתמטות של צעירי החרדים, אם כי כאן יש כבר ניצנים ראשונים של תקווה ושינוי.

מחקרים שהתפרסמו לאחרונה הראו כי מעסיקים ימנעו מהעסקה או קידום של ערבים, חרדים ואתיופים. אחוז הנמנעים מהעסקה או קידום היה גבוה ביותר לגבי ערבים, נמוך במעט לגבי חרדים ועוד יותר נמוך לגבי אתיופים. מאחר והמילה גזענות נשחקה עד דק בשימוש לא רלבנטי, נציין כי גזענות במקרה הזה ניתנת לשימוש רק ביחס ליוצאי אתיופיה, אפלייה גזענית מכוערת על רקע צבע עור. אפלייה נגד ערבים או חרדים אינה גזענות בשום אופן, שהרי אין שום הבדל גזעי בין חרדים, יהודים שאינם חרדים וערבים, אלא שהאפליה היא על רקע אחר.

לשכת התעסוקה. מעבידים נמנעים מלהעסיק ערבים, חרדים ואתיופים. צילום: רוני שיצר

האפליה של הערבים והחרדים היא ההוכחה כי מרבית המעסיקים היהודים רואה בערכים אחרים ולא בהבדלי גזע, שלא קיימים כאן, עניין חשוב יותר. לגבי הערבים, ניתן הסבר על ידי חלק מהמעסיקים כי הבעיה העיקרית היא בעית שפה. כך גם סברו חלק מהנשאלים הערבים בעצמם, אולם בנוסף לכך, המעסיק היהודי נותן עדיפות לשרות צבאי.

על מנת לקבל פרספקטיבה לגבי ערכו של השירות, נזכיר כי לאחרונה ביקר בארץ נציג אמריקאי של תעשיית הטכנולוגיה בארה"ב והכריז כי מנכ"לים של חברות טכנולוגיה גדולות מעדיפים צעירים ישראלים יוצאי צבא על פני שאר בני גילם. האם גם הוא היה גזען? האם גם הוא שונא ערבים וחרדים? ההכרזה לא היתה אישית אלא התבססה על הידע שלו לגבי העדפת המנכ"לים האמריקאים. האם לפי כללי הפוליטיקלי קורקט האמריקאי, ניתן להעדיף מגזר אתני על פני האחר? ברור שלא, אבל השירות הצבאי נתפס כיתרון של הצעיר הישראלי. ומדוע שמנכ"ל ישראלי לא יעדיף גם הוא את אותן תכונות, הנחשקות בעיני המנכ"לים האמריקאיים. לכך יש להוסיף כמובן גם את הגורם הפטריוטי. במדינה שנאלצת מדי פעם להלחם על בטחונה ושלום אזרחיה, ברור כי מי שלא נושאים בנטל נתפסים כמשתמטים במקרה הקל ואויבים במקרה החמור יותר.

למעשה המעסיק הישראלי מתחשבן עם האזרח הערבי על התנהגות המגזר באירועים מכוננים. המדינה ובית המשפט יכולים לקבוע קביעות עקרוניות של הקצאת מקומות לאזרחים ערביים בגופים ובחברות ממשלתיים וראוי שכך ינהגו כלפי אזרחים שווי זכויות, אולם המעסיק הישראלי הפרטי, הרואה אזרחים שאינם שווי חובות, עושה חשבון אחר.

יש פתגם בערבית שאומר: איל ע'יֵאב מא לוש נאאֵבּ, שמשמעו, לנעדר אין נציג. יש כאלה שיטענו קודם כל זכויות ואחר כך חובות. זוהי טענה שקרית. הזכויות הן זכויות אזרחיות והן קיימות לכל אחד. אפליה אכן קיימת ברמה האישית! אבל המלחמה באפליה לא יכולה להיעשות על ידי עוינות והתבדלות, אלא דווקא על ידי הצטרפות ועל ידי נשיאה משותפת בעול. הקשר בין תעסוקה לגיוס, מעולם לא היה ברור יותר.

המדינה מצידה מנסה לייצר מכסות חיוביות למועסקים בשירות המדינה ובית המשפט אומר את דברו. כ-300 צעירים ערבים מתגייסים מדי שנה, ומצביעים ברגליים כי הם יודעים שהם מקבלים יותר, לרבות סיוע לקראת השחרור מצה"ל בלימודים ובהשמה לעבודה. חשוב לציין כי יש כבר גם קצינים מקרב הצעירים הערבים המגויסים ולא רק בדואים.

צעירים ערבים מביעים את דעתם שלא לציטוט, כי אילו היתה המדינה מקבלת החלטה לגייס אותם היו שמחים לעשות כן, אולם מרגע שהגיוס אינו חובה, למרביתם אין את הכוח להלחם כנגד החברה הנשלטת על ידי מנהיגות קיצונית שאינה חפצה בהשתלבות המיעוט הערבי במדינה. בכך הם מזכירים את ההתנגדות בקהילה החרדית החוששת לאבדן צעיריה. והשאלה הנשאלת כאן במשנה תוקף: בית המשפט אמר את דברו בסוגיות של אפליית ערבים בקבלה לעבודה, אולם היכן אותו בית המשפט בסוגיית הגיוס לשירות הצבאי או לפחות האזרחי, בדרך להשתלבות מלאה ולשיוויון זכויות.

הכותב הוא מנכ"ל החברות תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות www.tavor.biz

© כל הזכויות שמורות לתבור כלכלה ופיננסים בע"מ

בניית אתרים - עיצוב גרפי