מיכאל תבור

07.05.09



סכנותיו של הקונצנזוס

בשולי תהליך קבלת ההחלטות

בסוף שנות העשרים ותחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, התפרסמו בעיתונות המקצועית הכלכלית מאמרים קצרים ומבריקים של כלכלן בשם הוטלינג. אחד המודלים שזכה לתפוצה הרחבה ביותר ונקרא מודל הוטלינג ניתן לתיאור על ידי הדוגמא הפשוטה הבאה:

נניח שברחוב מסוים מתגוררים צרכנים במרחק שווה זה מזה (קל לתאר רחוב עם בתים צמודי קרקע המחולקים באופן סימטרי) לרחוב נכנסים שני רוכלים המציעים את אותו מוצר, המבוקש על ידי כל דיירי הרחוב. מחיר המוצר שווה אצל שני הרוכלים. אם נשאל מה המיקום המיטבי שהרוכלים ירצו להתמקם על מנת למכור לכמה שיותר דיירים, כאשר הם מתחרים האחד בשני, הרי התוצאה תהיה מיקום במרכז הרחוב.

במיקום במרכז כאשר אחד מופנה לכיוון החלק הדרומי והאחר לכיוון החלק הצפוני, יקרה הדבר הבא: מאחר ומדובר במוצר זהה, הנמכר במחיר זהה, ההבדל היחידי מבחינת הצרכנים הוא מרחק ההליכה לרוכל ולכן כל צרכן ילך לרוכל הראשון בו ייתקל. אם למשל אחד הרוכלים יבחר לעמוד ברבע הרחוב מצידו הדרומי, והרוכל השני ילך ויתקרב אליו, הרי ייווצר מצב שבו כשלושה רבעים של הרחוב ילכו לרוכל הצפוני ורק הרבע הנמצא מצידו הדרומי של הרוכל ילכו אליו.

כאמור התוצאה המיטבית מבחינת הרוכלים היא היצמדות למרכז.

כעת ננסה לחשוב על המיקום של הרוכלים כתכונה של מוצר. אנו רואים כי בנתונים המתוארים, כדאי לשני המתחרים לספק מוצרים דומים עם הבדל מזערי ביניהם, ממש כמו הרוכלים העומדים זה ליד זה אחד במחצית הדרומית והאחר בצפונית, צמודים על מנת שלא לתת ליריב יתרון. כל מי שיזוז פנימה לצד שלו יגרום לתזוזה של השני בעקבותיו ובכך יקטין את חלק עצמו ויגדיל את הנתח של יריבו.

אם נחשוב על המודל הכה פשוט לכאורה, נראה שהוא מצליח להסביר את המיקום של מתחרים סביב הטעם המרכזי, תוך הזנחת טעמים פחות מרכזיים. הדמיון הרב בין טעמי קוקה קולה ופפסי קולה אינו מקרי, גם ההתקרבות של דגמי מכוניות של חברות שונות זה לזה, אף היא מנובאת היטב על ידי מודל הוטלינג ומבלי לפגוע ברגשות, האם ההבדלים בין הליכוד לעבודה נותרו כפי שהיו לפני ארבעים שנה?

מודל הוטלינג מנבא את המחיקה של השונה והמיוחד ואת ההצמדות לטעמים מרכזיים, מגמה שניכרת גם בקוצר רוח כלפי מי שמבטא עמדה אחרת בין אם היא כלכלית או פוליטית. האם באמת אנו יכולים להרשות לעצמנו למחוק את החריגים ואת האנשים החושבים אחרת?

בזמנו שימשתי במשך מספר שנים כחבר בוועדת השקעות של קרן פנסיה ושם שמעתי את לקחו של אחד היו"רים שכיהנו בוועדה לאורך השנים, שאמר: אין לי עניין בהצעות השקעה "מקוריות" אני מעוניין להשקיע בתמהיל הקרוב של קרנות הפנסיה האחרות, והסביר. אם המדיניות שלי תעלה במעט על המתחרים, הרי הדבר יתקבל כמובן מאליו, אבל אם במקרה במשך מספר חודשים המדיניות "המקורית" תתגלה כטעות, ואין חשיבות לכך שייתכן ולאחר שנה, היא תתגלה כמדיניות מוצלחת. אנו חיים בעולם של הטווח הקצר והשוק אינו סובלני כלפי סטיות גם בטווח הקצר. אני אשלם מחיר וא אחד לא יעריך את הניסיון שלי להשיג לקרן תשואה עודפת. מאידך אם אצמד לכל הקרנות האחרות, לא צפויות הפתעות וגם אם אחרים יפסידו אהיה בתוך הקונצנזוס. אכן דברים של טעם, אינך מגיע לתפקידים בכירים בשוק ההון אם אינך מתאים את עצמך לאסטרטגיית האמצע. כמה וורן באפט אתם מכירים?

בגופי מודיעין, יודעים כי יש חשיבות להערכתו של "איפכא מסתברא", אותו אדם שייתן הערכות שונות מהקונצנזוס ויכריח את הגוף לחשוב מחדש על הנחותיו. במרבית גופי ההשקעה, ומועצות מנהלים, מודל הוטלינג עובד שעות נוספות.. במעט מאוד מקרים, אדם כמו נוריאל רוביני יקבל גמול חיובי על הערכות שונות מהקונצנזוס וגם הוא, עד התממשות תחזיותיו, הוא לא זכה בהכרח בעודף מחיאות כפיים בפורום של דאבוס ב-2007. נהפוך הוא, העקיצות שספג אז מכמה נואמים, היו ביטוי לעמדות הקונצנזוס.

האם אנו מעוניינים בתוצאות שמנבא הוטלינג. התשובה היא שלילית. אנו מאבדים את האיכויות של השונה, המיוחד והמקורי. אנו מאבדים את היכולת לבחון את הנחות העבודה שלנו ולהגיע לתצאות נכונות יותר של הטווח הרחוק על חשבון הטווח הקצר, שכן ההתיישרות עם הקונצנזוס הופכת להיות ערך עליון גם אם מדובר בלהקה של למינגים נורבגים הקופצים מראש הצוק ואין מי שיערער על הקונצנזוס (התאבדות הלמינגים, היא "אגדה מדעית" שהופרכה כבר, אך היא טובה דיה על מנת להמחיש את הנקודה).

גופי השקעות כמו גם גופים המקבלים החלטות ברמת המאקרו, בממשלת ישראל, חייבים להחזיק את האיפכא מסתברא ואולי יותר מאחד. רק בדיקה אמיתית של הנחות העבודה ונכונות לצאת מאזורי הנוחות של קבלת ההחלטות, עשויה להוביל לתוצאות איכותיות בטווח הרחוק.

הכותב הוא מנכ"ל חברת תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות www.tavor.biz

© כל הזכויות שמורות לתבור כלכלה ופיננסים בע"מ

בניית אתרים - עיצוב גרפי