כלכליסט

מיכאל תבור
11.12.09, 08:26

למקור הכתבה באתר העיתון כלכליסט לחץ כאן


מצרים: עבר מפואר עתיד מעורפל

מצרים היא מדינה בעלת פוטנציאל ענק ומבוזבז, שנעה בכיוון שלילי של אי סדר הולך וגדל, הרס תשתיות ואבדן תקווה של צעירים מוכשרים

פוטנציאל: 80 מיליון בני אדם. מיליון קמ"ר, הנילוס שמספק אלפי שנים את צרכי השתייה וההשקיה של המצרים, סכר אסואן ואגם נאסר שהוא מקווה המים המלאכותי הגדול ביותר בעולם. מחצבים הכוללים: פוספטים, מנגן ואורניום, כל זאת מבלי להזכיר את כריית אבן הגיר וגבס. גם נפט וגז לא חסר. אוצרות היסטוריים, דוגמת הפירמידות, הספינקס, קברי המלכים, אוצרות תות-ענח אמון, המשמשים אבן שואבת לתיירים מכל רחבי העולם ומזכירים לכולנו את תפארתה של האימפריה המצרית, פעם הכוח החזק והמתקדם ביותר בעולם.

רחובות קהיר

רחובות קהיר
צילום: בלומברג

גם ההשקעה בתשתיות לא מבוטלת: מי שמגיע לקהיר, רואה שבנוסף על הרכבת התחתית, העיר מרושתת בכבישים מהירים המתנשאים מעל עמודי בטון מרשימים, בין 5 ל-10 מטרים מעל הרחוב המאפשרים תנועה מסוימת לאורך העיר הסובלת מהתפוצצות אוכלוסיית כלי הרכב. ועל כל אלה נוספות לא מעט תשתיות תיירות, בעיקר בתי מלון מפוארים ומרשימים.

ואף על פי כן, מי שמגיע לקהיר ועובר את השכונות היפות בואכה שדה התעופה ונכנס לעיר, נפגש בגיהינום תעבורתי עלי אדמות. הנהג המצרי הממוצע יכול לתת שיעורים בנהיגה למיכאל שומאכר. שני נתיבים מספיקים לשלושה טורי רכב שנעים בזיגזגים מטורפים תוך כדי צפירות ותוך קפיצות של הולכי רגל אל תוך הכביש בתחרות עם הנהגים מי יחמוק ממי ברגע האחרון (הצופר הוא האביזר החשוב ביותר במכונית המצרית). אין כנראה בתי קברות למכוניות ישנות, שכן כל המכוניות הישנות נעות על הכבישים ללא מגבלת גיל, ומדובר ככל הנראה בקרוב ל-6 מיליון כלי רכב בקהיר רבתי.

בצד מספר בניינים יפים, בולטים מגדלי סלמס מוזנחים ובאחדים מהם ניכר כי נוספו קומות בבנייה אקראית. בית הקברות העירוני בקהיר מהווה מקום משכן למאות אלפי בני אדם, ואילו אחרים חיים במגורים מאולתרים בבתים, בחדרי מדרגות ובתוספות בנייה מסוכנות בבתים קיימים. אשפה מציפה את הרחובות והאוויר מזוהם ברמות כאלה, שאין צורך כלל במכשירי ניטור אוויר, שכן קל לחוש את רמות הזיהום הגבוהות ללא מכשור מתקדם.

הבנייה כל כך פראית והנהיגה ברחובות כל כך חסרת אחריות וההמונים שגודשים את הרחובות עד להתפקע והלכלוך כה רב מכל עבר. כל אלה נותנים תחושה של כאוס מוחלט. יש משטרה ויש כוחות ביטחון, אולם דומה שתפקידם העיקרי הוא שמירה על אינטרסים שלטוניים, בעוד שהמערכת האזרחית מתקשה לתפקד.

יש שיאשימו את הצפיפות הגדולה. 99% מאוכלוסיית מצרים מצטופפת לאורך הנילוס ובאזור הדלתא, בשטח שגודלו כ-2% משטחה של מצרים. אולם, להאשים את ההצטופפות זה כמו להאשים את מזג האוויר. שום דבר לא מנע ממצרים בעלת אוצרות הטבע והשלטון הריכוזי החזק, לפזר את האוכלוסייה שלה במהלך עשרות השנים האחרונות. גם מדינות עניות יותר ממצרים השכילו לקיים מערכות אזרחיות יעילות בהרבה ולהשיג יעדים ציבוריים שאפתניים יותר.

דיכוי נשים

שמעון פרס דיבר על מזרח תיכון חדש, עד כמה נלעג החזון שלו על רקע המחזות היומיומיים בבירת העולם הערבי. איזה מרחק חייב לעבור צעיר ערבי שרוצה להתפתח או לתפקד, כמו בן דמותו האירופי, האמריקני או הישראלי ואיזו מרחק חייבת לעבור צעירה ערביה?

על מנת שלמצרים יהיה איזה סיכוי ולא תשקע בתהומות הייאוש וחוסר התקווה, עליה לפעול במספר מישורים. עליה "להפריח את השממה" ולפזר את האוכלוסייה על ידי בניית ערים חדשות, בסטנדרט מודרני ותוך אכיפת חוקים ותקנות שיאפשרו תפקוד. לספק לערים אלה מים מותפלים בטכנולוגיות ישראליות ותוך שימוש באוצרות הגז העצומים שלה, כך שההסתמכות על הנילוס להשקיה ושתייה, שמגיעה כבר לקו האדום, תיפסק בטרם קטסטרופה מוחלטת.

עליה להחיל על ערים אלה כללים מחמירים הרבה יותר של סטנדרטים מערביים ותוך כדי כך להתחיל לטפל רובע אחר רובע בקהיר תוך דילול והריסת בתים שנבנו מחוץ לחוק וללא עמידה בסטנדרט בנייה מינימאלי. עליה להתמיד במגמת המודרניזציה ולאמץ מדיניות של השוואה מוחלטת של זכויות הנשים ומניעת דיכויים, גם במחיר התנגשות עם המנהיגות המוסלמית המסורתית. הניסיון מלמד כי פיגור חברתי וכלכלי הולכים בד בבד עם דיכוי נשים. יש שיטענו כי מצרים היא מדינה חילונית יחסית והנשים נהנות בה מחופש. נכון שיש במצרים יש "איי חופש" לנשים, אולם ככלל, הנשים מדוכאות במצרים, כמו במרבית החברה המוסלמית. התפיסה היא כי זכויות לאישה המוסלמית כמוה כהתפוררות הבית, המשפחה והחברה הדתית המוסלמית ולכן היא נתפסת כאיום על כל אלה.

על מצרים לטפח חופש ביטוי ומחשבה, עניין שלא קיים די הצורך, היום תחת השלטון האוטוריטארי, לחזק את האופוזיציה, כי ללא ביקורת מבית לא ניתן להתקדם, אם כי ברור כי שלטון זה סובלני יותר מאשר משטרים קודמים כגון בתקופת נאצר או שלטונה של משפחת אסאד בסוריה או סאדם חוסיין בעיראק, אולם עצם ההזדקקות להשוואה זו אמורה להיות מעליבה בעבור המצרים.

למצרים יש הישגים נקודתיים, חלקם תוצאה של התגייסות שלטונית לפרויקטים נבחרים וחלקם תוצאה של העוצמה המצרפית של המדינה הגדולה הזאת, אולם ככלל, המדינה נעה בכיוון שלילי של אי סדר הולך וגדל, הרס תשתיות, אבדן תקווה של צעירים מוכשרים, חוסר יזמות הנובעת מדיכוי, בחלקו עקיף, של שלטון מרכזי חזק מדי במישור הפוליטי וחלש מדי במישור של אכיפת חקיקה אזרחית.

כל אלה חדשות רעות גם לנו, שכן המשך קיומה של חברה אוטוריטארית, מונע דיאלוג חופשי והשמעת דעות יוצאות דופן ההופכות כעבור זמן לסטנדרט. לא בכדי דווקא מה שקרוי חוגים אינטלקטואלים לרבות ארגון עורכי הדין הם הנגטיביים ביותר והצעקניים ביותר נגד הסכם השלום עם ישראל, עניין המצביע יותר מכל על רמת הניוון החברתי והמוסרי הקיים בחברה המצרית ועל הפחדים ההדדיים מהשמעת דעות הנוגדות את הזרם המרכזי. המצוקה והייאוש מתעלים יותר ויותר מצרים לזרועות ארגונים אסלאמיים קיצוניים וגם הכוחות הפוליטיים מוצאים שלעיתים יותר מועיל להפנות את הזעם החוצה. הסיכוי של המצרים ושלנו כשכניהם הוא עלייתם של כוחות קידמה שיסחפו את הציבור המצרי אחריהם וישנו סדרי בראשית בהתנהלות השלטון הקיימת. הסיכוי לכך? לא גדול, אך זה הסיכוי היחיד.

הכותב מנכ"ל תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות www.tavor.biz,
השתתף השבוע בסמינר של האיחוד האירופי בקהיר

© כל הזכויות שמורות לתבור כלכלה ופיננסים בע"מ

בניית אתרים - עיצוב גרפי