מיכאל תבור

24.07.09, 07:52

 למקור הכתבה באתר העיתון כלכליסט לחץ כאן


כך פוגע ביהמ"ש העליון במציאות היומיומית שלנו - בשם העקרונות

מתי בעליון יישמו איזון ראוי יותר בין הערכים הנשגבים לרפורמות הדרושות בחיי כולנו?

אודה ולא אבוש, מעבר לתפקידיו האינסטרומנטליים, איני מבין את תפקידו העקרוני של בית המשפט העליון: האם הוא מורה הדור, או שמא מחוקק על, או אולי מורה נבוכים להתנהלות מוסרית, או יישות עליונה איתה כולנו צריכים לשאוף להתמזג בקץ הימים?

השאלה הפרקטית שאני שואל את עצמי, האם בבית המשפט העליון הפנימו את העובדה, שאנו, נתיניהם הכנועים, חיים בעולם ריאלי, עולם הדורש משאבים, עולם שבנוסף לעקרונות נשגבים מחייב גם איזון כלשהו בין הוצאות להכנסות, בין התחייבויות לנכסים ובין רעיונות ליכולת מימושם.

להלן שני נושאים לדוגמא מתוך כמה, המעוררים אצלי ספק רב לגבי הנחה זו.

בית הסוהר הפרטי

גם גדולי התומכים בענישה מחמירה מסכימים, כי ענישה - ראוי שתיעשה במתקנים מתאימים, בהן ניתן לנהל חיי יומיום, לפקח על האסירים פן יפגעו האחד בשני, ואשר יאפשרו מינימום של כבוד אנושי - הן לאסירים והן לסוהרים. נדמה שאין חולק, כי מערכת הכליאה בישראל אינה עומדת בסטנדרטים מספיקים ואין צורך למנות את שלל מגבלותיה, שנמנו לעייפה במסמכי ועדות ובמחקרים שונים.

וראו זה פלא: ממשלת ישראל עשתה מעשה. לנוכח המצוקות התקציביות ומגבלות אחרות, החליטה הממשלה לאמץ יוזמה של בית סוהר פרטי. ואל נאמר, כי הממשלה נחפזה בהחלטתה. שנים ישבו על המדוכה, שלחו את מיטב המומחים לסבול בנסיעות על חשבון המדינה סביב העולם ולהתארח במקומות שונים, להכין דו"חות מייגעים, לבצע השוואות מלומדות ולהביא את מסקנותיהם אל שולחן הממשלה וסוכנויות הביצוע שלה.

התוצאה הזכירה גמל, שהוא כידוע סוס, שנוצר על ידי ועדה. הפחד הוא מוטיב חשוב מאוד במסקנות. לא הלכו חלילה למודל האמריקאי, תאב הבצע, המאפשר לחברות פרטיות לתפעל מתקנים מודרניים על ידי אנשי סגל מיומנים באמצעים טכנולוגיים משוכללים, ותוך שמירת כבוד הסוהר, לא פחות מזה של האסיר.

גם לא הסתפקו במודל הבריטי המחמיר. אפילו זה הצרפתי, לא היה הולם בעיניהם. המודל הישראלי נועד בעיקר לסתום את פיותיהם של כל המקטרגים וכל מגישי הבג"ץ למיניהם, שהרי מראש ידוע למתכננים, כי בקרב עם חובב בג"צים אנו יושבים וכל טיעון מופרך יוכל לתקוע תהליך, שעלותו מאות מיליוני שקלים ועלויות עיכובו עשרות מיליוני שקלים נוספים.

המפעילים חתמו על הסכם זיכיון של אלפי עמודים. על מנת לסבר את האוזן - מספר המילים בחוזה הוא פי ארבעה מכמות המילים ב"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. לחובבי הארי פוטר - בערך כמו ארבעה ספרים בסדרה.

אז בואו ונבדוק את המדינה

בשיטה הישראלית יש, למשל, לא פחות מ-70 פרמטרים הניתנים למדידה יומית, על מנת לקבוע אם המוסד מתנהל כיאות ואילו סנקציות כספיות ניתן להטיל על הזכיין, במקרה שאינו עומד בפרמטרים האלה. מצד השוויון בפני החוק, מעניין אילו היינו מודדים את המדינה על פי פרמטרים אלה, בכמה מהם היא היתה עומדת בבתי הכלא שלה. האם הדבר מעניין את בית המשפט העליון?

הדמוקרטיה יכולה להרשות לעצמה תמהונים מפגינים, עושי צרות מקצועיים ואידיאולוגים המנותקים מכל מציאות. בית המשפט העליון חייב מדי פעם לתת פתחון-פה לקבוצות אלה, אבל הוא אינו יכול להיות חלק מהם. כשבית המשפט דחה את פתיחת בית הסוהר לאחר שהוצאו מאות מיליוני השקלים, הוכשרו צוותים, נחתמו חוזים והתחייבויות מצד כל הצדדים, ובשם איזה עיקרון תיאורטי, שמופר יומיום למעשה בבתי הסוהר הקיימים, הוא לקח על עצמו לגרום לכך, שבמערכת הכליאה הקיימת ימשיכו לשהות בתת-תנאים אלפי אסירים וסוהרים, שבמקומות מסויימים תנאיהם בלתי נסבלים.

בית המשפט לא קבע לעצמו גבול זמן סביר לדיון של שבועיים או אפילו חודש. פרק הזמן שחלף ועוד יחלוף הופך את ההשהיה לבלתי נסבלת. בית המשפט לא קבע גם, כי המדינה יכולה להפעיל את בית הסוהר הפרטי - אם החלטתו העקרונית תהיה שונה, יהיה עליה לרכוש מידי הזכיין את המתקן ולהפעיל אותה בעצמה, על פי העקרונות שיורה לה.

בית המשפט פשוט עצר את התהליך ויצר מציאות, בה המדינה מפסידה מאות מיליוני שקלים, הזכיין במצוקה כספית, העובדים שהוכשרו ממתינים באי-ודאות לגורלם, הכלואים ממשיכים להצטופף והסוהרים ממשיכים לעבוד בתנאים קשים במתקנים הקיימים. זה המצב כשעליך לקבל רק "החלטות עקרוניות", שאינן קשורות למציאות, אלא למציאות מדומה.

אכיפת חוזים

ישראל מדורגת במקום ה-102 בעולם במדד אכיפת הסכמים. רוצים לדעת מי מקדים אותנו? בין היתר, מעצמות משפטיות ואזרחיות כגון מלזיה, צ'ילה וכוויית, אבל גם טג'יקיסטאן, מאוריטניה וזימבאבווה.

האם יש קשר להלכת אפרופים המפורסמת, בה טילטל השופט אהרון ברק את הספינה הרעועה של כיבוד הסכמים בכנען? יש משפטנים שיוכיחו אותי אפילו על עצם השאלה. יש כאלה שייחסו את התמשכות ההליכים באכיפת הסכמים באהבת ההתדיינות שלנו כעם (אנטישמיות?), אבל הלכת אפרופים היתה רוח גבית לכל אוהבי ההתדיינות, או שמא נאמר לאלה שלא רוצים לכבד את התחייבויותיהם וסומכים על מערכת המסטיק המשפטית הישראלית, הנזקקת לכ-35 הליכים (על פי הסקר הבינלאומי) על מנת לאכוף חוזה.

אם בית המשפט העליון היה זורק מכל המדרגות את כל אלה המנסים להתחכם ומשדר לערכאות הנמוכות, כי "חוזים יש לכבד!" ומוטב אכיפת 99 חוזים צודקים וטעות אחת, מאשר אי-אכיפת 99 חוזים צודקים וגרימת עוול, לא רק ל-99 אלה שנדחו בקש וגבבה של דיונים אינסופיים, אלא גם לכל אלה שמקבלים את המסר של אין דין ואין דיין ומכינים את העוקצים הבאים, היינו מן הסתם חולפים בסערה על פני מאוריטניה בדרך לליגה ג' של סביבה עסקית, הנתמכת על ידי סביבה משפטית הולמת.

על ליגת העל עוד מותר לחלום ואפשר לצרף את החלום לזה של הרכבת התחתית בתל אביב.

הכותב הינו מנכ"ל תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות

© כל הזכויות שמורות לתבור כלכלה ופיננסים בע"מ

בניית אתרים - עיצוב גרפי