כלכליסט

מיכאל תבור
25.12.09, 08:02

למקור הכתבה באתר העיתון כלכליסט לחץ כאן


חרדים מגיוס לעבודה

החרדים לא נושאים בנטל ההגנה על המדינה ולא בנטל פרנסת משפחותיהם - יש מי שיעשה את זה בשבילם. ואיפה בית המשפט העליון?

מדינה מודרנית ומתוקנת ניכרת ביחס שווה לאזרחיה. יחס שווה אין פירושו שלמוגבל לא יינתנו הקלות ולעני לא יינתן סיוע, אולם הכלל הוא: קודם כל שוויון זכויות ולאחר מכן מתן הטבות לנזקקים למיניהם. שוויון זכויות יוצר בהכרח שוויון חובות.

לדוגמא, האם שרות צבאי הוא חובה או שמא "לא לשרת בצבא" מוגדרת כזכות? לתפיסת החרדים זו זכות. זכותו של חרדי להצהיר כי "תורתו אומנותו" ולבלות את שנות בחרותו ליד הבית, אוכל ממאכליה של אימו, יושב בביתו ועוסק, אולי להנאתו אולי להנאת הוריו, ב"לימוד תורה".

שני גורמים, שצריכים לתת תשובות בעניין, לא מספקים תשובות מספקות.

בית המשפט העליון

מה כבר לא נכתב ונאמר: אותו ביהמ"ש העליון המחייב את רכבת ישראל לשכור לעבודה אנשים שלא שירתו בצה"ל בטענה כי השימוש בשרות צבאי כקריטריון הוא מפלה, מסתיר פניו מאפליה חמורה בהרבה, אי שרות בצה"ל על ידי קבוצות אוכלוסיה, בשל טיעונים חסרי בסיס חוקי או מוסרי.

האם עקרון כבוד האדם אינו פוגע בחמישים אחוז מכל שנתון שנדרש לשרת? (לעומת כל האחרים המקבלים פטור? (חרדים, ערבים, דתיות ומוגבלים למיניהם) האם המטלות הלאומיות לא מצדיקות חלוקת נטל שווה? מדוע יפול חלקו של חובש כיפה סרוגה או חילוני מחלקו של חרדי.

האם בית המשפט העליון אינו סבור שזה אחד מאותם מקרים שאין להשאיר את ההחלטה בידי הפוליטיקאים שמתנהלים בין שיקולים של הטווח הקצר לטווח הקצר מאוד. האם בכל ההחלטות שבית המשפט העליון נתן בשבתו כבית דין גבוה לצדק לא מצא לנכון לכפות על המדינה שוויון זכויות בסוגיה כה מהותית כמו זו, שאחדים מבניה חייבים ללכת למשימות שיש עמם סכנת מוות ואילו האחרים מסתכנים לכל היותר בחציית הכביש הסמוך לביתם?

חייל צה"ל בעופרת יצוקה. לא בבית מדרשנו צילום: איי פי אי

עד שבית המשפט העליון לא יפסוק את פסיקתו המחייבת, עד אז, איני מאמין לשום פסיקה שעיקרה כבוד האדם וחירותו ושוויון בפני החוק. הפער הבלתי נסבל שבין אוכלוסיות בעלות חובות שונים ובעניינים מהותיים, אינה מאפשרת להתייחס לכל פסיקה בעניינים אלה, כאמינה.

קהל עדות החרדים

בטרם ניגע ב"אמת" של החרדים, נציין כי יש אנשים, הן במערכת הביטחון ובצה"ל והן בעדה החרדית, והן גופים וולונטריים, העושים מאמץ גדול בגיוס חרדים במסלולים ובמסגרות המתאימות להם, החל בנח"ל החרדי וכלה ביחידות של חיל האוויר.

אולם, חשוב לזכור כי אלה עושים זאת בניגוד ובניגוד לדעת הרבנים המרכזיים בעדות החרדיות. הרבנים, לא רק שאינם תומכים במאמצים, אלא אף עושים כל מאמץ להפריע ולפגוע בכל דרך במתגייסים ובבני משפחותיהם אם על ידי חרמות נישואין, פגיעה בכבודם בפומבי ובדרכים נוספות שהחרדים השכילו להביא לשכלול רב.

הבעיה בגיוס הצבאי מתחילה קודם כל ביחס שבין עבודה ללימוד תורה. הצבא, אם נרצה, אינו אלא סוג של ביטול תורה, לכאורה. המושג "תורתו אומנותו", המיושם לעניין השרות הצבאי, בעצם טוען כי לימוד התורה הוא מקצועם של תלמידי הישיבה. והמקצוע הזה כל כך קודם לכל, עד שאין להעלות על הדעת ביטול תורה, ואפילו לא במסלול מקוצר כגון תלמידי ישיבות ההסדר המשלבים לימוד תורה ושרות צבאי.

לא צריך להעמיק לחפור במסורת ישראל על כל נדבכיה, על מנת להבין שהדרך בה בחרה ללכת היהדות החרדית, אינה אלא כסות לאינטרס אחר לגמרי. היהדות החרדית אמנם אינה מקשה אחת, אבל די אם נבחן את הקבוצות המתהדרות במלבושים המבוססים על קוד לבוש אוקראיני בן המאה ה-16, נוכל להבין את העיוות אליהם התגלגלו כתות אלה של היהדות, בניגוד לזרמים הדתיים הציוניים שרוחם קרובה הרבה יותר ליהדות המקורית.

בפרקי אבות נאמר: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". יחסם של חז"ל לעבודה חד משמעי. אבל גישה זו מתחילה בתורה עצמה. בספר בראשית מעניש אלוהים את אדם: "בזיעת אפיך תאכל לחם" ואילו את חווה העניש "בעצב תלדי בנים". החרדים החליטו לחמוק מהעונש על ידי הסבה ל"בזיעת אפה של אישתך", זו שגם תסחוב את כל ההריונות, תקבל על עצמה גם את עול הפרנסה, או בזיעת אפם של החילונים ומיסיהם תאכל לחם.

בעבר, הגדולים שבין חכמי ישראל התפרנסו מעבודתם, לדוגמא: ר' יוחנן הסנדלר, ר' יהושע הנפח, ר' יצחק הנפח, רבי יוסי הבורסקאי. רש"י גדול המפרשים, התפרנס מגידול ענבי יין, הרמב"ם והרמב"ן היו רופאים ועוד.

התנגדותו של הרמב"ם, לתפיסה של תורת אומנותו ידועה: "ולא יתעסק בתורה להתפרנס בה ולא לקבל כבוד או ממון מבני-אדם, ולא תהיה תכליתה אצל האדם, אלא לדעת אותה בלבד". ובספר משנה תורה מדגיש הרמב"ם את חשיבות העבודה: "לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער - ואל יצטרך לבריות... ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי - יעסוק באוּמָנוּת ואפילו באוּמָנוּת מנוולת. ובעקבות מסכת פסחים: מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ובלבד שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו ולא יזדקק לתמיכתם של אחרים.

ובמקום אחר פסק: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא... ישעיה ליבוביץ' בפרשנותו על הרמב"ם, כותב כי ברור הוא, שאם אסור לאדם להטיל על בני-אדם אחרים לפרנס אותו תמורת עיסוקיו בתורה, קל וחומר שאסור לו להטיל על אחרים לשפוך את דמם ולהילחם למענו ולהגן עליו תמורת עיסוק זה.

חרדים. הרמב"ם: "ולא יתעסק בתורה להתפרנס בה ולא לקבל כבוד או ממון מבני אדם" צילום: עמית שאבי

ונחזור למקור המקראי. בספר שמות נאמר: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'. הרי בניגוד לפרשנות חרדית שעבודה היא לימוד תורה, ברור שאין המדובר בכך, שהרי לימוד תורה הוא מצווה בשבת וכאן יש איסור מפורש.

ציווי זה חוזר בספר שמות בעוד כמה ניסוחים, כגון: ששת ימים יֵעָשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'. על פי הלקסיקון לתרבות ישראל (ד"ר פיליפ טריה) ציוויים אלה מדגישים את חשיבותה של העבודה כחלק מהברית בין האל לעמו. כשם שהתורה ניתנה בברית, כך גם העבודה ניתנה בברית.

חז"ל עוסקים בחשיבות העבודה: "גדולה היא מלאכה, שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום... עד שעשה מלאכה," וגם האל לא השרה שכינתו בעם ישראל "עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה). ועוד אמרו: "גדולה היא המלאכה, שכל מי שאינו עוסק במלאכה הרי זה מתחייב בנפשו", ו"אין אדם מת אלא מתוך בטלה" וגם "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". וכן חובת האב לחנך את ילדיו לעבודה: "כל שאינו מלמד את בנו אוּמָנוּת (=מקצוע)...כאילו מלמדו לִסְטוּת (=שוד)." ולסיום אם תרצו, סלוגן של חז"ל נגד החרדים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים".

לעניין השרות הצבאי, אין קושי להראות את כל המקורות המחייבים דווקא את השרות הצבאי, אבל עיקר הטענה הוא כי התפיסה החרדית בעצם לא רוצה לשחרר את הצעירים מהישיבות, אפילו לעבודה. אברהם אבינו, משה רבנו יהושע בן נון, השופטים, החשמונאים ובר כוכבא שנתמך על ידי רבי עקיבא - כולם נלחמו במלחמות שהוגדרו כמצווה. אלא שהחרדים - שמוכנים להפוך את כל התורה על פיה על מנת שבניהם לא יחשפו לעולם החיצון, בין אם המדובר בעבודה ובין אם מדובר בצבא - מנהלים למעשה מלחמה כיתתית על הישרדות.

אין להם ספק כי הצעירים שלהם, משרק תגיע ההזדמנות לידיהם, "יעברו צד" וכך הם עלולים להפסיד כוחות רבים, כאשר גם מעבר ליריבים - "הכיפות הסרוגות" נראה כאסון גדול. הדרך היחידה מבחינתם היא לשמור את הצעירים, עד שהם נכנסים בעול המשפחה ומגדלים כבר ארבעה חמישה ילידים (לשם כך לא נדרשים יותר מאשר 5-4 שנים כך שהגיל בו מגיעים לכך הוא כבר 25-23 ואז אפשר "לשחרר מעט את החבל" וחלקם מוצא בהדרגה גם פרנסה, אם באופן רשמי ואם באופן לא רשמי. הנזק כמובן מאי לימוד מסודר של מקצוע, אי הקניית הרגלי עבודה, קשה מאוד לתיקון.

אבל השאלה נותרת לפתחו של ביהמ"ש העליון. נניח לסתירות הפנימיות שהחרדים חיים בתוכם. ממילא אין להם עניין אמיתי במסורת היהודית המקורית, אלא במתכונת חיים שמטרתה שימור הקהילה ומוקדי הכוח שלה. מדוע בית המשפט, מקור הסמכות העיקרי לזכויות האזרח וחובותיו, אינו אומר את דברו?!

בשבוע הבא: על גיוס ערבים

הכותב הינו מנכ"ל תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות www.tavor.biz

© כל הזכויות שמורות לתבור כלכלה ופיננסים בע"מ

בניית אתרים - עיצוב גרפי